למה המספר בוחר שחקנים בתיאטרון פלייבק?

ג'ו סלס (Jo Salas), "האמא המייסדת של תיאטרון הפלייבק" ובת זוגו של ג'ונתן פוקס (Jonathan Fox) יוצר השיטה והג'אנר, מסבירה למה המספר בוחר שחקנים בתיאטרון פלייבק? (קורס מנחי תיאטרון פלייבק 4.2012 ישראל)

 

ג'ו מסבירה: "ישנם פרקטיקות שונות אותן אנחנו מיישמים בתיאטרון פלייבק. אנחנו עושים זאת משום שהפרקטיקות הללו עובדות. אחת מהן היא הזמנת המספר לבחור את השחקנים.", וטוענת שיש לכך שתי סיבות עיקריות:

 

"סיבה אחת היא שברגע שהמנחה מאפשר למספר לבחור את דמויות מבין השחקנים, מערכת היחסים בין המספר למנחה גדלה ומתרחבת. מערכת היחסים והשותפות הופכת להיות בין המספר, המנחה והשחקנים. אם המספר אומר: "אני רוצה שהשחקן הזה ישחק אותי", השחקן נעמד והקהל מקבל חוויה מלאה יותר של המתרחש. הקהל שואל את עצמו: "מה השחקן יעשה?" וההתרחשות נפתחת בצורה ויזואלית."

 

"סיבה שניה היא שהמספר נעזר ביצירתיות שלו והופך להיות חלק מההתרחשות הבימתית. הוא נעזר באינטואיציה שלו על מנת להסתכל על אנשים אותם הוא לא מכיר ולבחור אדם שישחק אותו.

המספר נעזר בתחושות פנימיות ושואל את עצמו: "ברגע זה ממש, את מי אבחר על מנת לשחק אותי על הבמה?". במידה והיינו יכולים לנתח את הבחירה שלו, יכול להיות שהמספר היה אומר לדוגמא: "בחרתי בשחקן הזה משום שיש לו שיער כמו שלי." אך יכול להיות שיש בבחירה משהו מאוד אינטואיטיבי ולעיתים המספר מגלה שלשחקן יש ניסיון חיים דומה לשלו, והוא מחובר לחוויה מעבר למאפיינים חיצוניים. יש כאן סוג של טלפתיה מאוד חזקה ויצירתית בין המספר ובין השחקן שנבחר על ידו."

 

מורנו קרא לתחושת האינטואיציה אליה מדברת סלס בתהליך בחירת השחקנים על ידי המספר Tele, וטען שהבחירות הבין אישיות אותן עושים משתתפי הקבוצה והמנחה מושפעות ממידת ה'טלא' החיובי או השלילי הקיים בין משתתפי הקבוצה (Dayton, 2005 p.30), מהתחושה הנוכחית הקיימת בין שני בני אדם (Hale, 1981; Dayton, 2005 p.53). בדרך ספונטנית, תוך הסתמכות על תחושת אינטואיציה והעדפות בין-אישיות, חברי הקבוצה בוחרים משתתפים מהקבוצה כמייצגים את הנושא המרכזי בו הם מתעסקים, או מזמינים משתתפים בקבוצה על מנת לייצג את הדמויות הלוקחות חלק בפסיכודרמה שלהם.

 

בפסיכודרמה, הפרוטגוניסט, בסיועו של המנחה, תמיד בוחר בעצמו את האגו המסייע שישחק את התפקיד על בימת הפסיכודרמה (Dayton, 2005).  קריטריון הבחירה באמצעותו הוא בוחר את האגו המסייע נעשה על פי גורמים פיזיולוגיים, היסטוריים או נפשיים. ברמה הפיזיולוגית, חבר קבוצה עלול להבחר לתפקיד האגו המסייע מעצם היותו דומה לדמות המדוברת, מבחינת גיל, מין או אחר. ברמה ההיסטורית, חבר קבוצה עלול להבחר לתפקיד האגו המסייע מעצם היותו בעל חוויות דומות לאלו של הפרוטגוניסט או של בעל התפקיד אותו נבחר לייצג על הבמה. ברמה הנפשית, הולמס מדגיש את חשיבותו של ה'טלא' בתהליך הבחירה של האגו המסייע. על הפרוטגוניסט להרגיש מי בקבוצה יכול לבצע את התפקיד בצורה המתאימה ביותר, ללא תלות בגילו ובמינו.

הולמס מצביע על כך שבשלב מסויים קריטריון הבחירה הופך להיות פחות קונקרטי ומאפייני הבחירה הופכים לפחות ברורים (Holmes, 1998).

 

גם כאן, בתיאטרון הפלייבק, בדומה לטכניקה הנהוגה בפסיכודרמה ניתן לאפשר למספר לבחור שחקנים שיסיעו לו בהמחזת סיפורו על הבמה. המספר יכול לבחור את הדמות הראשית במחזה, הדמות שמגלמת אותו, ולעיתים המנחה מאפשר למספר לבחור שחקן נוסף שיגלם את דמות המשנה בסיפורו המומחז על הבמה (Rowe, 2007 p.14). למרות אפשרות זו, קבוצות רבות בוחרות לא לאפשר למספר בחירה של עצמו או של הדמויות האחרות מסיפורו, בכך משאירות מרחב פתוח יותר לשחקנים עצמם בבחירת הדמויות. (Cohen, 2011)

 

בפסיכופלייבק, במהלך הראיון ובעזרת המנחה, הפרוטגוניסט עצמו (המספר) יבחר שחקנים שיסיעו לו בהמחזת סיפורו על הבמה. הפרוטגוניסט יבחר את הפרואקטור (ProActor), הדמות הראשית שמגלמת את הפרוטגוניסט, ולעיתים הפרוטגוניסט יתבקש גם לבחור שחקן נוסף שיגלם את דמות המשנה בסיפורו המומחז על הבמה, את האנטגוניסט (Antagonist), הדמות הנגדית (The Counter Role). במקרים מסויימים, הפרוטגוניסט יבחר שחקנים נוספים, ובמקרים אחרים, שאר הדמויות בסיפור לא יבחרו ובכך נשאר מרחב פתוח יותר לשחקנים עצמם בבחירת דמויות או אלמנטים נוספים. (Cohen, 2011)

ביבליוגרפיה

  • Cohen, O. (2011). PsychoPlayback: The Space Extended Between Playback Theatre and Psychodrama, on the Axle between a Theatrical Artistic Experience and Psychotherapy. (Lesley University).
  • Dayton, T. (2005). The living stage: A step by step guide to psychodrama, sociometry and experiential group therapy, Deerfield Beach, FL.: Health Communications.
  • Hale, A. E. (1981). Conducting clinical sociometric explorations: A manual for psychodramatists and sociometrists. Roanole, VA: Royal Publishing.
  • Holmes, P. (1998). The handbook of psychodrama. In M. Karp, P. Holmes, & K. B. Tauvon. (Eds.), London and New-York, Routledge (pp. 141-142). London, Routledge.
  • Rowe, N. (2007). Playing the other: Dramatizing personal narratives in playback theatre. London: Jessica Kingsley.

 

לשאלות ומאמרים נוספים בנושא, כיתבו לנו.

 

 

 

כל הזכויות שמורות ל BeCom - יעוץ טכנולוגי