לשתף ולשקף בתיאטרון פלייבק

כשחבר סיפר לי לפני 4 שנים שהוא נמצא בקבוצת תיאטרון פלייבק והציע לי לבוא, גיחכתי ואמרתי: "אני נהנה לראות אותך על הבמה, אבל זה ממש לא בשבילי!". חצי שנה אחרי השיחה איתו, החלטתי לאתגר את עצמי והצטרפתי לקבוצת תיאטרון פלייבק. ההתחלה הייתה לי מוזרה ומביכה, שהרי יכולות של התבטאות, אלתור, הומור, הצגה ודמיון מעולם לא היו משהו שיכולתי להתגאות בהם, אך אלו בדיוק אותם דברים ששאפתי לשפר, מאחר וראיתי בהם כלים חיוניים שמשמשים אותי ביום יום- בעבודה, עם חברים ועם המשפחה.

 

עם הזמן, נחשפתי לפסיכופלייבק, ששם נעשה חיבור יותר עמוק בין גוף לנפש, שאפשר לי לקדם ולהתמודד בצורה פרקטית ונעימה עם דילמות שמטרידות אותי, כמו גם עם דברים משמחים שמתרחשים בחיי. המפגשים השבועיים הפכו עבורי לבית שבו יש חברים חדשים שמכירים אותי יותר מאלו הותיקים, ויותר ממשפחתי, מהווים עבורי עד היום מקום בטוח לשתף, להציג מול אנשים, לפתח את היצירתיות, להשתטות ולצחוק המון לנוכח קטעי האימפרוביזציה.

 

לפעמים כשאני מסתכל פנימה בעצמי, חושב על ההווה וגולש בדמיון אל עתידי, אני מרגיש בחוסר אותנטיות שיש לי ביחסים עם קרובים או אפשר לקרוא לזה גם יחסים לא פטורים. לא אשכח איך סיפרתי לקבוצה סיפור על חבר ילדות שיום אחד נעלם לי מהחיים, ומטבע הדברים שאלתי את עצמי הרבה שאלות של: למה הוא נעלם? איך זה קרה? לא ידעתי איך ל"אכול" את זה. שחקנים מהקבוצה עלו על בימת התיאטרון ושיקפו בעבורי את הסיפור. קיבלתי מהקבוצה שיקוף עוצמתי ואמפטי שאיפשר לי לראות שוב את הסיטואציה שהייתה. מעצם השיקוף הרגשתי הקלה רבה, פרגון וחוסן נפשי גדול לשיחה איתו מחוץ לגבולות הבמה, שיחה שהגיעה במפתיע כמה חודשים לאחר מכן.

 

קרה לי מקרה נוסף בו הרגשתי לא נעים מהיחס הציני של הבוס שלי, סיטואציה מלחיצה שלא ידעתי כיצד להתמודד איתה. לאחר שסיפרתי את המקרה בקבוצה, שחקני הקבוצה עלו על הבמה, הציגו והחזירו את הסיפור אותו סיפרתי. לאחר שקיבלתי שיקוף מהקבוצה, עזרתי אומץ ועליתי בעצמי לבמה על מנת להחליף את השחקן ששיחק אותי על הבמה. באמצעות כך, תרגלתי את השיחה העתידית וביטאתי את עצמי באופן שהכי מתאים לי. לא הייתי צריך יותר מזה בשביל להיות מוכן לנהל איתו את השיחה האמיתית מחוץ לגבולות הבמה.

 

לא אגזים כלל אם אומר שכל השבוע אני מחכה למפגש, אני מרגיש שהמרחב הנעים והמפרה שנוצר בקבוצה בזכות התוכן ובזכות האנשים, מאפשר לי להיות יותר נוכח בחיים שלי, ועם יותר מודעות וביטחון לקדם אותם למקומות רצויים.

 

נכתב על ידי: יניב דרורי

 

לקפוץ למים ולעלות לשחק על בימת התיאטרון

בהצלחה מרובה, הסתיים עוד ג'אם פלייבק במרכז פסיכופלייבק,  כמו בכל פעם, הגיעו משתתפים מקבוצות שונות, שיתפו סיפורים, הקשיבו לסיפורים, צפו בסצנות תיאטרון מתוך סיפורים של אחרים וכמובן שיחקו בעבור אחרים את סיפוריהם. היו כאלו שהגיעו בפעם הראשונה, היו שהגיעו עם שנים של ניסיון, הכרות ופעילות בתחום תיאטרון פלייבק, פסיכודרמה ומה שביניהם. אלו מבינכם שעדיין לא הגיעו ושואלים את עצמם "מה קורה שם?" מוזמנים לקרוא מתוך חוויות וסיפורים של המשתתפים מהמפגשים האחרונים:

http://www.psychoplayback.com/articles-and-experiences/

במהלך המפגש עלו סיפורים וחוויות בנושאים שונים. סיפורים על רחובות תל אביב והכוח להדוף חיבוק לא רצוי, דלתות ומנעולים, רצונות ומעצורים. בהקשר של נשים וגברים, בהקשר של שוטרים וגנבים, על ילדים בעידן דיגיטלי, התלבטויות בהקשר לצורת חיים והשלמה עם של הפרוטגוניסט עם הקצב המתאים. עלו סיפורים על סכסוך בעבודה, סכסוכים עם דמות סמכות ואכזבה, משוטר ובירוקרטיה, ואפשרות שינוי הסיטואציה.

לנושא בו עסק האירוע הסוציודרמטי התחברו המשתתפים ממקומות שונים, כאשר אצל כל אחד הסיפורים נגעו בצורה שונה כאשר הם מתחברים לסיפורים שעלו בחלל החדר מתוך חוויותיהם הפרטיות. בין הנושאים השונים עבר לו חוט שני שחיבר בין הסיפורים האישיים של המשתתפים לנושא קולקטיבי בו עסק המפגש. הנושאים המרכזיים אותם הביעו המשתתפים עסקו בהתלבטויות, בהחלטה ליזום ובכוח לפעול.

נראה שאצל כלל המשתתפים נושאים אלו באו לידי ביטוי במפגש עצמו באמצעות התלבטות "האם לקפוץ למים ולעלות לשחק על בימת התיאטרון" או להישאר על החוץ ולצפות בשחקנים המוכשרים מבטאים את החזרותיהם לסיפורים. היה מרשים ומשמח לראות משתתפים שנכספו לתיאטרון פלייבק בפעם הראשונה נעמדים על הבמה "כתף אל כתף" עם שחקנים ותיקים ומיומנים, ויחד מצליחים למצוא מקום בו הם נותנים לתחושותיהם ביטוי בפעולה תוך שמירה על כבוד המספר.

כל מי שרוצה לכתוב ולשתף את החוויות שלו מהג'אם האחרון, מוזמן לשלוח אלינו את כתביו. חלק מהכתבים יעברו עריכה מקצועית ויפורסמו באתר פסיכופלייבק.

כותבים שעבודתם תפורסם, יקבלו כניסה חינם לארוע ג'אם הפלייבק הבא שיחול ביום חמישי הראשון של החודש הבא.

ג'אם הפלייבק הראשון שלי

כבר שלושה חודשים שאני פוגשת כל יום ראשון אנשים מדהימים שהחליטו שפעם בשבוע, למשך שעתיים וחצי, מותר לשים את הנורמות והגבולות בחוץ, לעלות על כנפי הדמיון ולעוף למחוזות חדשים. וכל זה בהנחיה המלטפת של עומרי כהן, שיודע כיצד לתת לילדיו "לשחק עם העננים" ככל שירצו, ובו זמנית לפתח מקצועיות וטכניקות שגורמות לפנטזיה לדבר עם המציאות ולעיתים גם להשפיע עליה ועל הדרך שאנחנו תופסים אותה.

 

אבל ג'אם… ג'אם זה כבר משהו אחר. זה כבר אומר לעזוב את הבסיס הבטוח של חברי לקבוצת הפלייבק, שחיבוקם עוזר לי לעוף רחוק יותר ויותר, ולהיפתח ולהכיר אנשים חדשים, חוויות חדשות, סיפורים חדשים,  יצירתיות חדשה. זה קצת יותר דומה למופע תיאטרון פלייבק. זה קצת מפחיד, אבל פחד מהסוג הטוב. פחד כזה שיודעים שמשהו מגניב הולך לקרות, כמו כשמחכים בתור לרכבת הרים בלונה פארק. אז באמת היה ערב שונה. הגיעו אנשים חדשים, פנים חדשות, עולמות חדשים, אבל בעיניהם של כולם נראה ניצוץ יצירתיות וסקרנות לאן יישאו אותנו הערב כנפי הדמיון של הפרטנרים החדשים.

 

לצורך הכרות ראשונית התחלקנו לקבוצות קטנות, בה כל אחד בתורו סיפר סיפור אישי ושאר החברים ביצעו שיקופים לסיפור, מעיין קטעים תיאטרליים קצרים של הסיפור שסיפרנו. היה מרתק לשמוע את הסיפורים שהעלו שאר המשתתפים בתת הקבוצה, לגלות שמה שקורה אצל אחרים קצת דומה למה שקורה אצלי, לעשות שיקוף לסיפורים ולהביא אותם בזווית קצת שונה אבל קרובה, ובסוף לשמוע שהמספר נהנה מהשיקוף, וגם הבין ממנו כמה דברם על עצמו.

 

כשסיימנו את סבב השיקופים חיכו לנו ארבעה כיסאות שיצרו במה, ומולם מעגל כיסאות המחכה ל"קהל". כולנו התיישבנו בקהל והסתקרנו לשמוע מי המספר הראשון שיעלה מול כולם. עומרי דיבר על השקט שלפני בואו של הסיפור הראשון. השקט שמביא איתו את הזמן הדרוש לסיפור "להתבשל ולהבשיל", הסיפור הראשון שממנו יצאו סיפורים נוספים כחוט שני המחבר בין הסיפורים השונים, והיתה תחושה של התרגשות וסקרנות, באיזה נושאים יעסקו הסיפורים היום?

 

המספרת הראשונה שעלתה לספר את סיפורה, סיפרה בלב כואב על השידה הישנה שאותה היא רוצה לזרוק כבר זמן רב, שידה שעומדת בחדרה ומאמצת אליה את כל הבגדים המתנגדים לרעיון השהיה בארון. היא סיפרה שאפילו נקטה בצעדים מרחיקי לכת ופרסמה את השידה באתר יד שנייה אך אף אחד לא חזר אליה והשידה נשארה במקומה ואיתה הבגדים שעליה. תוך כדי הסיפור הסתכלתי על ארבעת השחקנים שעלו לבמה. רואה אותם מקשיבים לסיפור בחיוך מבין ומזדהה, וחושבת כיצד לעזאזל יצליחו להעלות שיקוף לסיפור נוגע שכזה, אך שכולו על חפצים דוממים ובלי מקום לדינמיקה בין אנשים.

 

הופתעתי! השיקוף שהועלה הכניס אותי לעולם של פנטזיה שבו השידה והבגדים של המספרת קיבלו חיים והתחילו לדבר, מעוכים אחד על השני. המכנסים והחולצה מתלוננים על חוסר הנוחות שנכפה עליהם, והשידה הנאמנה מנסה להשקיט אותם ולהגן על כבודה של המספרת. בהמשך השיקוף הגיע הבוקר והשחקנית שמשחקת את המספרת ("הפרואקטור"), התעוררה משנתה וניגשה לשידה על מנת לנבור בין הבגדים ולחפש לעצמה פריט לבוש. כמו "דורותי בארץ הפלאות", היא רואה שהבגדים חיים, מדברים  ומבקשים ממנה לחזור למקומם הטבעי – על המתלה בארון. מלאת חמלה מסכימה השחקנית שמשחקת את המספרת ותולה את הבגדים במקומם, חזרה בארון. כאשר בכל תליה,הבגדים מוציאים אנחת רווחה. לעומתם, השידה לא מרוצה. קר לה ולבד לה ולכן היא מייצרת אצל הגיבורה רגשות אשמה על כך שראתה איזשהו פרסום עליה באינטרנט. השחקנית שמשחקת את המספר, שיודעת סדר עדיפויות מהו, מתחילה להסיר את הבגדים מהמתלה ולהחזיר אותם חזרה למקומם הראשוני, חזרה לשידה.

 

שיקוף קסום זה גרם לכולנו להודות בחצי פה שגם בביתנו יש איזשהו חפץ שמתנדב לספוג את כל הבגדים שמחכים לתליה, אבל כנראה שלא יגעו לשם בזמן הקרוב. באמצעות שיתוף של הקבוצה, פתאום מסתבר שהשידה של המספרת היא בדיוק כמו כיסא של אדם מהקהל ובדיוק כמו ספה ישנה של אחר. פתאום אני חשה פחות אשמה על כך שגם אצלי הדברים לא תמיד מונחים במקום.

 

מסיפור על "מערכת יחסים המלווים ברגשות אשמה עם שידה", עברנו לסיפור הבא. עלה מספר נוסף שסיפר על "מערכת יחסים המלווים ברגשות אשמה עם ידידה". הוא סיפר על הרצון שלו להיות שם בשביל ידידה שלו שנמצאת בתקופה קשה, על הרצון להגיש כתף לבכי שלה, אך משהו מונע זאת ממנו.

 

המספר מתבקש על ידי המנחה לבחור את השחקן/ית שישחק אותו ואת השחקן/ית שישחק את ידידה שלו. המספר בוחר שחקנים, מפסל אותם על הבמה ונותן להם משפטים מובילים המייצגים את תחושותיו ואת עולמו הפנימי. בשיקוף, השחקנים גרמו למפגש בין המספר לידידה שלו להתקיים. המספר מגיע לידידה, נמצא לצידה ונותן לה את התמיכה. הוא מספר לה על הקושי שלו ואומר לה שהוא מבין שהיא צריכה שהוא יהיה שם בעבורה.  ניתן רק לדמיין איך הרגיש המספר כאשר הוא רואה את עצמו עושה את המעשה עליו הוא חושב כל כך הרבה. הרגיש שניתן היה לעשות שם את טכניקת "פסיכופלייבק", כלומר לעלות את המספר על הבמה על מנת להחליף את השחקן ששיחק אותו, אך עומרי בחר להמשיך לסיפור הבא ולא לפתוח את הפלייבק לפסיכודרמה.

 

הגיע הזמן לבחור עוד מספר, ולמרות שהייתי נוטלת סיפורים בתחילת המפגש, התחלתי כבר להרגיש כיצד גועשים בי הסיפורים שלי. כנראה בעקבות הסיפורים שנגעו בי ועסקו בנושאים בהם גם אני עוסקת, הרמתי את היד ובחרתי לשבת על כיסא המספר, לספר את הסיפור שלי. סיפרתי על ידיד טוב שלי שכל מפגש איתו מסתיים בלחיים כואבות מרוב צחוק. אך עם הזמן היחסים הסתבכו והשאירו את הידידות בצד הדרך.

 

בעקבות הסיפור, השחקנים העלו שקופים לסיפור שלי. לשיקוף הראשון, עלו שני שחקנים אותם המנחה נתן לי לבחור מבין משתתפי המפגש. בחרתי בבחורה שנראתה לי הכי מתאימה שתשחק אותי ובבחור שהיה בגילו של ידיד שלי והזכיר לי אותו. השיקוף אותו שיחקו השחקנים, זרק אותנו לעתיד הרחוק ודימה פגישה מיקרית ביני ובין הידיד, פגישה בה הסתבכות היחסים נשכחה והידידות שנקטעה חזרה להיות כמו בעבר. בשקוף אחר, השחקנים ששיחקו אותי ואת הידיד, היוו שני קצוות של סקלה המתקדמים על הבמה באיטיות אחד לכיוונו של השני, ותוך כדי התקדמות חושפים את רגשותיהם במקביל, כאילו מדברים אחד עם השניה ומבטאים תחושות ומחשבות שלא מצאו מקום להאמר. השיקופים השאירו אותי עם הרגשה נעימה מהתרחיש הדמיוני בתקווה שבעתיד דברים יסתדרו מעצמם, ועם זאת, נשארתי עם חומר למחשבה משיקוף בו השחקנים חשפו את רגשותיהם אחד לשני.

 

תורו של המספר האחרון הגיע. שלושה שחקנים עלו לבמה ונשאר מקום לשחקן נוסף. אני מוצאת את עצמי ניצבת בדילמה קשה, האם לעלות לבמה ולהציג את השיקוף הבא עם האנשים היצירתיים שכבר תפסו את שלושת כיסאות הבמה, או להישאר ב"קהל" וליהנות מזווית מלאה של עוד פרץ יצירתיות. בסוף החלטתי לעלות, וכמו בכל פעם בה אני עולה לבמה, האדרנלין שנשאר אצלי אחרי שמסתיים השיקוף, והמבט המודה של המספר, גורמים לי להבין שעשיתי את הבחירה הנכונה בכך שבחרתי לשחק, ומשאירים בי רצון של עוד.עד למפגש הפלייבק הבא.

 

 

מפגשי ג'אם פלייבק מתקיימים אחת לחודש במרכז פסיכופלייבק ביום חמישי הראשון של כל חודש. הפעילות מתאימה לכולם, למתעניינים סקרנים ללא כל ידע בתיאטרון או טיפול, שחקני תיאטרון פלייבק מנוסים, שחקני תיאטרון שרוצים להכיר את השיטה, מטפלים בפסיכודרמה, דרמה תרפיה, פסיכולוגים, טיפול בתנועה ושאר אומנויות.

 

לפרטים והרשמה, צרו קשר עם מרכז פסיכופלייבק.

סיבה לתחושה טובה

איך לעזאזל אני אמור לשחק מכנסיים שזרוקות על שידה עמוסה בבגדים? שאלתי את עצמי, בעודי עומד כבר על הבמה ומקשיב לסוף הסיפור. ומה הסיפור הזה אומר? תמהתי. ומה הנושא? מה מסתתר מתחת לרצון של המספרת לתלות על קולב את המכנסיים החבוטים האלה שהיא כל כך אוהבת? מה מסתתר שם מתחת לבגדים ומעל לשידה החבוטה לא פחות? כל כך הרבה שאלות בלי תשובות, ואני עוד צריך לעלות עם כל השאלות האלו עכשיו לבמה !

 

בתיאטרון פלייבק, ה"פרוטגוניסט" מספר סיפור והשחקנים משקפים ומחזירים לו את הסיפור באמצעים תיאטרליים על הבמה. בדרך כלל כשאני עולה לשקף סיפור, אני מתחבר לאיזה רגש שהפרוטגוניסט משדר לי, מעביר אליי מבטן לבטן. הפעם עליתי בלי כלום בבטן, פשוט לא הרגשתי כלום. תחושת חוסר הידיעה הזו שומטת לרגע את הקרקע מתחת לרגליי, וזה עוד באימפרוביזציה פתוחה, ללא כל תכנון מקדים. פשוט עולים לבמה.

 

למרות שאני מתקדם בעולם תיאטרון הפלייבק, עדיין מאוד קשה לי להגיע לרמת קשב שתאפשר לי להבחין בין כל הניואנסים השונים. כשהפרוטגוניסט סיים את סיפורו, הקשבתי להנחיות המנחה אבל העובדה שלא הצלחתי להבין למה הוא מתכוון, בלבלה אותי עוד יותר. הוא נתן הערות בימוי וביקש מה"אנטגוניסט" ליצור הטענה ריגשית של ה"פרואקטור". אני לא סגור עדיין מה המשמעות של תפקיד ה"אנטגוניסט"? או מה זה "פרואקטור"? וגם את המושג "הטענה רגשית" לא הבנתי בזמנו.

 

הדבר היחיד שהיה לי, זה הידיעה שאני עולה כשלצידי שלושה שחקנים אותם אני מכנה "ענקי במה" בגלל היכולות התיאטרליות והאמפתיות המדהימות שלהם. אני מרגיש שאני יכול לסמוך עליהם, מרגיש שאני יכול להישען עליהם, וזה אפילו לא בהכרח קשור למידת ההיכרות בינינו. מה שמדהים בג'אם פלייבק של ימי חמישי, זו העובדה שמתרחש חיבור שלא קשור למידת היכרות מוקדמת, חיבור כזה שהלב יוצא ואפילו לא מבין למה. עם אחת השחקניות, זו פעם ראשונה שאני משתף פעולה אבל הספיקו לי מספר תרגולים קצרים איתה בחלק הראשון של המפגש כדי להבין את העוצמות שלה. את השניים האחרים אני מכיר ומאוד אוהב לעלות איתם על הבמה, אנחנו חברים בקבוצת תיאטרון פלייבק של מרכז פסיכופלייבק, אליה אנחנו הולכים יחד פעם בשבוע.

 

הנה התחיל השיקוף, ובזמן שאחד השחקנים עולה לבמה ומפיח באחת החולצות שעל השידה רוח חיים, עוברת בי תחושת ביטחון. התחושה הבטוחה הזו, המוזרה הזו, שאין לך שליטה ואין לך ידע ואין לך אפילו רגש ברור שתוכל לעבוד איתו, כלום. ולמרות זאת, יש את  השקט הזה שאומר שיהיה בסדר.

בשלב מסוים עליתי למרכז הבמה ואפילו הצלחתי להביא את עצמי בגלל פרט שולי לכאורה. המספרת סיפרה על הבגדים השונים שלה, וביניהם היה גם מכנס ישן ואהוב. באותו הרגע, ב"כאן ועכשיו", הרגשתי כמו מכנס חבוט ואהוב כי באותו יום הגעתי למפגש ישר מעבודה בשטח. הרגשתי שאני עייף ומיוזע אחרי יום עבודה קשה. עייף ומיוזע אך טוב לבב.

 

במהלך השיקוף, הרגשתי שאני יכול לסמוך על השחקנים האחרים באנסמבל. כל פעם שנראה היה לי שאנחנו הולכים להיתקע, אחד השחקנים האחרים הצליח לחלץ אותנו והוביל אותנו לחוף מבטחים. מוזרה החרדה הזו שמעורבת בהרגשה שאני בידיים בטוחות. וכשסוף סוף תלו אותי על קולב מתנדנד בארון הבגדים, או אז לא היה מאושר ממני.

 

כאשר המנחה חזר לפרוטגוניסט (המספרת) ושאל האם היא התחברה לשיקוף, היא הגיבה בחיוב והתרגשה מאוד. גם הקהל מחא כפיים ופירגן. האמת, לא הייתי מייחס לסיפור הזה חשיבות גדולה, אילולא השיקוף שביצענו על הבמה היה מקבל כל כך הרבה פידבקים חיוביים במהלך הימים שלאחר מכן, ומהדהד בין משתתפי המפגש בשיחות ובמיילים. כנראה שעשינו שם משהו נכון עבור הפרוטגוניסט, הרגיש לי מאוד נעים לדעת שהייתי חלק מהסיבה לתחושה הטובה אותה הרגישה הפרוטגוניסט. נעים לדעת שהצלחנו יחד להחזיר לה את החוויה בצורה נעימה וחיובית.

 

 

מפגשי ג'אם פלייבק מתקיימים אחת לחודש במרכז פסיכופלייבק ביום חמישי הראשון של כל חודש. הפעילות מתאימה לשחקני פלייבק מנוסים, שחקני תיאטרון שרוצים להכיר את השיטה, מטפלים בפסיכודרמה, דרמה תרפיה, טיפול בתנועה ושאר אומנויות, פסיכולוגים ומתעניינים סקרנים ללא כל ידע בתיאטרון או טיפול.

לפרטים והרשמה, צרו קשר עם מרכז פסיכופלייבק.

מוצאי שבת של פלייבק

מוצאי שבת, השעות מזדחלות לאט לכיוון תחילת השבוע, הדקות בורחות מהר מהשלווה של סופו, ואני סופגת את האווירה בדרך למפגש פלייבק של "פסיכופלייבק – תיאטרון אימפרוביזציה ופלייבק". השקט נותן לי להריץ בראש את כל החוויות שמצפות לי בשבוע הקרוב ואת כל החוויות שנצברו בשבוע שעבר ואלו חומרים טובים להגיע איתם. כבר התנסיתי בסדנאות פסיכופלייבק המשלבות תיאטרון פלייבק ופסיכודרמה, אבל בשבילי החוויה היא תמיד ראשונית, כי כל מפגש חדש מביא סיפור חדש ויוצר דינאמיקה חדשה בין אנשים. למי שלא התנסה, אנסה להסביר במילים פשוטות, כי החוויה היא אישית ושונה עבור כל אחד. בפלייבק לוקחים חומרים מהחיים ועושים להם אימפרוביזציה או המחזה בטכניקות שונות. מה שנהדר בסדנה כזאת היא שכל אחד יכול להציג וכל אחד יכול להזדהות, וזה הופך את המשתתפים בסדנא או במפגש גם לקהל וגם לשחקנים.

עומרי, מנחה המפגש אסף כמה קבוצות של פלייבק ואנשים שבאו להתנסות בפעם הראשונה ולכן מתחילים בעדינות, בגישושי היכרות. אני נכנסת לאולם גדול שבו אנשים נעים במעגלים, כל אחד שקוע בעולמו, ואז נאמר לנו ליצור קשר עין ולעקוב אחרי מישהו שבחרנו, מבלי שיבחין בכך. כאן אנחנו מתחילים לשים לב לסביבה, לתנועות של האנשים באולם ואפילו לחקות אותם. בשלב הבא, אנחנו מתבקשים לחשוב כל אחד על סיפור ולתמצת אותו למשפט אחד. תוך כדי הליכה אנחנו נפגשים אחד עם השני ובמפגש הקצר הזה כל אחד אומר את המשפט שלו. פעם בכעס, פעם בעצב, פעם בשמחה ופעם בדרך שבה אנחנו מרגישים אותו באמת.

לאחר החימום אנחנו מתחלקים לקבוצות שבכל קבוצה נבחר מספר אחד. המספר מציג לכולם את המשפט שלו ושאר חברי הקבוצה מציגים אותו על הבמה.

"הי ילד, תגיד לה שהיא יפה"

סיפור אחד מגיע מנקודת מבט של בחורה צעירה שמדריכה קבוצת ילדים טיפולית. בכל יום ראשון היא לוקחת את הילדים למרכז קהילתי שנמצא באזור קצת, נקרא לו, מפוקפק. יום אחד עובר שם ערס וצועק לילד שיושב לידה "הי ילד, תגיד לה שהיא יפה." ילדה אחת שומעת את הצעקה ומספרת בהתלהבות לכל הילדים "הוא אמר שהיא יפה". הבחורה אהבה את הגישה של הילדים שלקחו את המשפט הזה במשמעות יפה ותמימה, לא ממש בהקשר שנאמר.

לבמה עולים שלושה פלייבקיסטים שמשקפים את הסיפור בטכניקת המקהלה. כל אחד לוקח משפט אחד מתוך הסיפור ואומר אותו, בכל פעם חזק יותר, עד שהמשפטים שלהם מתחברים לסיום עצמתי אחד. אני התחברתי לשיקוף של הבחור שצעק את המשפט. הוא ישב מולנו, הסתכל לנו בעיניים וסיפר בהתרגשות איך בכל יום ראשון הוא רואה את הבחורה היפה הזאת עם הילדים, הוא נורא רוצה לדבר איתה, לגשת אליה ואין לו אומץ…אז הוא עושה את הדבר היחיד שהוא יכול כדי למשוך את תשומת ליבה, "הי ילד, תגיד לה שהיא יפה".

"למה זה כל כך קשה?"

בחורה אחרת מספרת על מערכת היחסים שיש לה עם החבר החדש-ישן שלה. בשורה התחתונה היא לא יודעת אם הוא באמת רוצה ונמצאת במצב של חוסר ביטחון. נראה לה שהיא מתנהגת מוזר והיא לא מצליחה להתבטא בפניו. אני רואה הנהונים של הזדהות, בעצם כולנו היינו שם, לפחות אני יודעת שאני הייתי.

אז עולים לבמה כמה זוגות, לעשות שיקופים לסיפור שלה. זוג אחד עומד בקדמת הבמה ומנהל דיאלוג, כשמאחור עומד זוג שני ומשחק מטקות. כל משפט שהיא אומרת, הבחורה עם המטקה מוסרת לו את הכדור, כשהיא מתעצבנת עליו, הבחורה עם מטקה מנחיתה לחבטה. לפעמים הוא מתחמק או מדבר לא ברור והבחורה עם המטקה מתאמצת להגיע לכדור, לפעמים הוא מרים את הקול והבחורה עם המטקה מתקפלת מעוצמת המסירה ובסוף היא לוקחת את המטקה והולכת. היא סיימה את המשחק.

אחר כך עולים שני זוגות, הם עומדים בשני הצדדים ומדברים בג'יבריש כשבאמצע עומדים שני מתורגמנים ומעבירים את מה שהבחורה אומרת, מה שהבחור שומע ובמעבר מפה לאוזן הכול משתבש והם לא מובנים אחד לשני, כאילו דברו בשתי שפות שונות. בשיקוף נוסף עומדת הבחורה ומשני צידיה עומדים שני קולות, ה'קול הפולני' אומר לה כל הזמן "עזבי אותו כבר, הוא לא רוצה" והקול השני אומר לה "הוא רוצה, תני לו זמן". הם כל הזמן מדברים ומצדיקים את קיומם, משלימים לו את המשפטים ולא נותנים לו לדבר. אין פלא שזה כל כך קשה.

"איך לא ראיתי אותו קודם?"

הוא אומר שיש לו חבר שהכיר בצבא, ואולי בגלל הרקע השונה, אולי בגלל צורת הדיבור שלו, הוא אף פעם לא העריך אותו במיוחד. אפשר לומר שהוא שומר איתו על קשר מכוח האינרציה. אתמול הוא דיבר איתו במקרה, השיחה התפתחה לשיחת נפש עמוקה ואותו חבר, שעד היום זלזל בו, נתן לו אבחנות מדויקות והפתיע אותו איך הוא הבין אותו והסביר לו דברים שלא ראה לפני.

הפעם עלתה מישהי לבמה והסתכלה בזלזול על תיבה ישנה. "אני לא מבינה למה אני מחזיקה אותה בחדר כל כך הרבה שנים, היא סתם תופסת מקום." אולי תשים עליה עציץ, אולי תכסה אותה עם מפה, אולי פשוט תעיף אותה. פתאום היא מחליטה לפתוח אותה ונדהמת ממה שהיא מגלה בפנים. הפנים שלה מתמלאות באושר, כאילו גילתה שם אוצר.

בשבילי המפגש הזה היה כמו תיבת ההפתעות, הרבה פעמים אני שוכחת לפתוח אותה או מוצאת לעצמי תירוצים למה לא "אין זמן, אין כוח, אין כסף", אבל כשאני כבר פותחת אותה, אני רק יכולה לשאול את עצמי "למה לא פתחתי אותה קודם?"

מפגש הג'אם פלייבק של "פסיכופלייבק – תיאטרון אימפרוביזציה ופלייבק", בהנחיית עומרי כהן הוא ערב חווייתי ומעורר מחשבה. כל אחד יכול לקחת ממנו משהו, אם זו הפסקה קצרה בשגרת החיים והצצה עליהם מהצד או התבוננות עצמית. הערב מוביל למקומות של יצירתיות, הקשבה, משחק ועניין ומתאים לכל אחד בכל שלב ובכל זמן.

פרטים על סדנאות נוספות ניתן למצוא באתר הבית של "פסיכופלייבק – תיאטרון אימפרוביזציה ופלייבק" www.PsychoPlayback.com

חוויות מסדנת פסיכופלייבק

במפגש השני בסדנה התחלנו לעבוד על אמון. אמון הוא לא דבר שבא באופן טבעי. לדעתי, אנחנו חשדניים מטבענו ולכן אמון צריך להיבנות. בתחילת הסדנא עשינו תרגיל נחמד. עוצמים עיניים ונותנים ידיים לאדם שעיניו פקוחות. נותנים לו להוביל אותך בעזרת הידיים, חשים את המגע של כפות הידיים ומנסים להניח את ההתנגדויות והמעצורים בצד ופשוט לתת לו להוביל. בעיניים עצומות. ציינתי לעצמי שיש כמה אנשים בחיי שאני יכולה לנסות איתם את התרגיל הזה.

אחר כך הסתובבנו בחדר וכל אחד חשב על מקרה או סיפור שקרה לו. לקחנו משם משפט אחד ואותו הוצאנו החוצה. אני עדיין נקרעת בין הרצון לבין הפחד להיחשף בפני הקבוצה. כל יום אני נחשפת בפני החברות שלי, ההורים שלי, אבל כאן זה שונה. האמון עדיין צועד צעדים ראשונים, מהוססים.

כל אחד נתן את המשפט שלו וסיפר בכמה מילים את הסיפור שמאחוריו. בכל פעם מישהו אחר בקבוצה עלה על במת ה"פלייבק", בחר נקודת מבט והמחיז את הסיפור. התרגיל הזה קשר אותנו לתחושות שעלו בסיפור, גם לאלה שהמספר לא העיז לבטא בקול.

אני אמרתי "למה הוא לא התקשר?" אחד נתן טיעון נסיבתי כשהסתכל בפלאפון שלו ותהה איך האס אם אס האחרון ששלח היה לפני שבועיים. אחד הביא את הבלבול שלי ושאל "אני רוצה אותו או לא?" אחת הוציאה את התסכול במשפט "איזה דפוק!"

אחרת אמרה שהיא "לא יודעת להגיד לא". הקבוצה בחרה בסיפור שלה ומשם יצאנו לעבודת פלייבק. היא הציגה את הקושי לעמוד מול החברות שלה ולהגיד להן מה היא רוצה. עוד יותר קשה היה לשים להן גבולות ולהגיד להן "לא" מבלי להרגיש אשמה על כך, ולכעוס עליהן מבלי לפחד לאבד אותן.

לדעתי הכי קשה להגיד לחברה או חבר שאת כועסת עליהם. בכל מערכת יחסים יש כעסים, יש וויתורים ואפילו קנאה. אנחנו מעדיפים להתייחס תמיד לצד היפה של הקשר ולהתעלם מהצדדים הפחות יפים, גם אם הם מאוד אנושיים ואמיתיים. להגיד לאדם קרוב מה אתה חושב עליו, זה קשה ומפחיד. אפילו שם בחסות הסדנא, בחדר סגור ומוגן במרתף, בתוך קבוצה אוהדת, זה קשה.

על בימת הפלייבק הועלה קונפליקט ובו שאלות רבות, האם חבר הוא אדם שצריך לאהוב אותנו ללא תנאי? האם אנחנו צריכים לפחד שלא יקבלו אותנו כמו שאנחנו ויפסיקו לאהוב אותנו? אולי בנקודה הזאת נבחנת חברות אמיתית. הפתיחות והכנות יכולה רק לקרב יותר ואם היא מרחיקה, אולי הקשר לא היה מספיק חזק. אני רק יכולה לספר שהדרמה הסתיימה בחיבוק של שתי החברות.

כל הזכויות שמורות ל BeCom - יעוץ טכנולוגי